"קשה למצות את ההיסטוריה בשעה וחצי". זאב מספר לנערים את סיפורו של בית אשל. צילום: לינור שאוליאן
מצפה בית אשל, הסמוך לבאר שבע, הוקם בשנת 1943, תושביו עמדו בעוז במאורעות ומְפַגְּעִים ובפגיעות קשות במהלך מלחמת השחרור, אך המצפה לא שרד. בשנת 1948 עזבו אנשי המקום, ועברו לעמק יזרעאל. כיום מצפה בית אשל הוא אתר לאומי.
"קשה למצות את ההיסטוריה בשעה וחצי", פתח זאב את סיפורו המרתק, ומסביבו הילדים, מקשיבים לו בדממה מוחלטת. הוא נתן רקע היסטורי, דיבר על הנגב השומם והצחיח ומה הסיבה שהובילה להקמת שלוש ההיאחזויות בנגב – גבולות, רביבים ומצפה בית אשל – בשנת 1943. זאב דיבר על הבחירה במיקום הספציפי של המצפה ועל המשימות שהטילו עליהם המוסדות המיישבים: "להכיר את האזור והסביבה מבחינה ביטחונית וצבאית וגם לעשות ניסיונות חקלאיים בקנה מידה גדול, ללמוד את אורח החיים הבדואי וליצור קשרים עם האוכלוסייה הערבית והנציגות הבריטית בבאר שבע". ואיך נראו החיים במקום? "לא ניתן היה לקיים חיים אישיים, אלא רק חיים משותפים", מספר זאב. "בכוחות עצמנו הפכנו מחמישה ל-100 איש – במקום שקק"ל תכננה ל-12 איש".
זאב ממשיך ומספר על אירועים משמעותיים בתולדות המקום, אירועים שנשמע כאילו הם לוקחים מתוך סרט אקשן מרתק. "יום אחד הגיע המייג'ור מהמשטרה הבריטית", הוא מספר, "וסיפר שהבריטים עוזבים את הארץ, וכי הוא יודע שהערבים מתכננים לכבוש את בית אשל. הבנו שאנחנו צריכים לפנות את הילדים והתעורר ויכוח פנימי מי צריך לעזוב איתם. אחת האימהות קמה ואמרה שאנחנו נמצאים במלחמה והסיכוי להישאר בחיים הוא קטן. לכן, כדי שילד לא יישאר יתום, על אחד ההורים לעזוב איתו. קיבלנו את דעתה. ב-24 בינואר 1948 נכנסו לחצר בית אשל שלוש שיריוניות של הצבא הבריטי ועל שתי משאיות העמסנו שמונה אימהות ו-11 ילדים, שפונו לכפר ויתקין. לא היו בכי או צעקות, אבל הפרידה הייתה קשה, כאילו לא נתראה יותר. הרופא נתן לכל אחד מהילדים חצי כדור שינה לפני הנסיעה. אילולא הכדור הילדים היו נתפסים, כיוון שעצר את השיירה חיל הישע הערבי".
"ביום המתקפה", ממשיך זאב, "תוך שלוש שעות של הפגזה נהרסו רוב עמדות הביצור שבנינו. נהרגו חלק מבעלי החיים, נהרסו בתים וצריפים. ספגנו הפגזות יומיומיות במשך חמישה חודשים. החצר ספגה בין 3,000 ל-4,000 פגזים בתקופה זו. זה היה גיהנום. במהלך חמשת החודשים לא נפגע אף אחד מאנשינו היות שבנינו ביצורים משאריות צריפים שנפגעו. הוצאנו מסמרים מהצריפים ויישרנו אותם כדי לבנות את הביצורים החדשים. מרבית העבודה נעשתה בלילה מאחר שבשעות היום המצרים הפגיזו אותנו".
כשעזבנו את בית אשל", אומר זאב, "לא חזרנו, כי המחלקה להתיישבות לא הסכימה להעביר קו צינור מים לבית אשל. הם רצו לרכז את מאמציהם בעוטף עזה. אנחנו עזבנו למושב היוגב".