ניתן לחלק את הציפורים הנודדות לשני סוגים: סוג אחד הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים בעיקר על תעופה פעילה, כלומר מחייבים הנעת כנפיים, למשל ציפורי שיר. סוג שני הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים על כושר הדאייה שלהן, למשל דורסים, חסידות ושקנאים. ישראל מהווה מסלול נדידה מועדף לעופות הדואים כיוון שהם זקוקים לזרמים עולים של אוויר, הנקראים תרמיקות (זרם אוויר) ונוצרים בשל התחממות מקומית על פני הקרקע. העופות הדואים מזהים את זרמי האוויר האלה, גולשים לתוכם, פורסים את כנפיהם הגדולות ומאפשרים לזרם האוויר העולה לשאת אותם מעלה. לאחר שצברו גובה רב, הם נוטשים את התרמיקה ודואים בכנפיים פרוסות, תוך איבוד הגובה, אל עבר התרמיקה הבאה. התרמיקה הבאה תישא אותם שוב כלפי מעלה ללא מאמצם ותאפשר להם לדאות דרך קטע נוסף, וכל הלאה. כך למעשה מאפשרת להם הדאייה לגמוע מרחקים עצומים תוך חיסכון גדול באנרגיה.
לגבי השאלה כיצד הציפורים מוצאות את דרכן וכיצד הן יודעות מתי לצאת למסע? אין תשובה ברורה. כנראה שהשעון הביולוגי של הציפורים המתבטא בשינויים במערכת ההורמונים שלהן, הוא שמורה להן לצאת לדרך. המערכת ההורמונאלית מושפעת משינויים המתרחשים עם חילופי העונות. כמו כן, ציפורים רבות שורדות ונודדות מספר פעמים בחייהן- הן כנראה לומדות לזהות סימני דרך כמו נהרות, אגמים, הרים, קולות ונעזרות בידע הזה למציאת דרכן.
מלבד לנדידת הציפורים האופיינית לסתיו, יש עוד חיות המזוהות עם העונה וביניהם חילזון השדה. מרבית החלזונות בארץ רדומים במשך עונת הקיץ בתוך הקרקע או על גבעולי צמחיה, אך עם בוא הגשם מתעוררים ויוצאים לחפש אחר מזון בני/ות זוג (שבלולים הם גם זכר וגם נקבה אך הם זקוקים לבן זוג שיפרה אותם).
כפי שראינו, לסתיו יש אופנים רבים והוא מביא עימו חידושים ורענון לקיץ החם. שיהיה סתיו נעים, מלא בהתחלות חדשות והתרגשויות של פריחה...