אתר קק"ל לצעירים

מייבשים את הביצות

מאת: מערכת חלון ירוק
4.3.2012

בכל קיץ מזהירים אותנו שישראל מתייבשת! אולם היתה תקופה שבה ייבוש מים היה דווקא דבר טוב. בואו ללמוד על תהליך ייבוש הביצות בארץ ישראל, שסלל את הדרך להקמת המדינה

מדי קיץ, אנחנו רואים ברחבי הערים בישראל מודעות גדולות ומאיימות המכריזות "ישראל מתייבשת"ו"חייבים לחסוך במים". אכן, בעיית המחסור במים בארץ חמה כישראל היא קשה, ומסיבה זו קק"ל היא אחד הגורמים המעורבים במשק המים בישראל והיא פועלת כדי להציע פתרונות שונים לבעיה זו. אבל חלק מהפעילויות הראשונות שבהן הייתה קק"ל מעורבת – ולמעשה, היו חלק ממפעל ההתיישבות בארץ ישראל עוד לפני הקמתה – עסקו דווקא בייבוש הארץ מחלק מהמים העיליים שלה – הביצות.

מהי ביצה?

השפה העברית הפכה את המלה "ביצה" לשם נרדף למקום ששוקעים בו וקשה, אם לא בלתי-אפשרי, לצאת ממנו. למרות שלא היינו ממליצים לכם לצאת לשחייה באף ביצה, הרושם הזה מאוד לא מדויק: ביצה היא למעשה מקום שבו נאגרו מים רדודים, שלעיתים רחוקות מגיעים לעומק שניתן לטבוע בו. באופן כללי, ביצה היא מקום של "מים עומדים" – מים שאינם זורמים לשום מקום – ובשטחיה מתפתחים צורות שונות של צמחייה, ובעלי חיים שונים (זוחלים וחרקים) מקימים בה את ביתם.

אז מה רע בזה?

כאן מייבשים ביצות! צילום: ארכיון הצילומים של קק
כאן מייבשים ביצות! צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל
אף על פי שביצות הן חלק מהנוף הטבעי של החי והצומח במקומות רבים בעולם – אפריקה, דרום אמריקה ובמקרה זה גם בישראל – הן מושכות אליהן גם מחלות, זיהומים ומזיקים. זאת "בזכות" תופעת ה-"מים העומדים" שהוזכרה קודם. אנשי העלייה הראשונה שהגיעו לישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19, גילו כי מדובר בסכנת חיים של ממש כאשר התברר שהיתושים ששכנו בביצות הארץ סייעו בהפצת קדחת המלריה הקטלנית.
אדמות הביצה היו גם הן מכשול לפיתוח החקלאי בארץ ישראל (בעיה שבה נתקלו גם הכובשים הרומאים בארץ, אלפי שנים קודם לכן) ונמכרו לעולים היהודים תמורת סכומים זעומים מבעליהם הערבים, מתוך מחשבה שאין בהם תועלת. במכירה זו היה סוג של "תרגיל": חוקי השלטון הטורקי קבעו כי כדי לקבל חזקה על אדמה בארץ, לא מספיק לרכוש אותה – יש גם להקים בה פיתוח חקלאי תוך זמן קצר. הצורך בייבוש הביצות, נהיה דחוף.

מאיקליפטוסים לתעלות ניקוז

ביצות בעמק החולה,. צילום: יעקב בן-דב,  ארכיון הצילומים של קק
אז מה עושים? תעלות ניקוז היו הפתרון לייבוש הביצות. צילום: יוסף שוייג, ארכיון הצילומים של קק"ל
אחד הפתרונות הראשונים לבעיית הביצות בישראל היה נטיעת עצי איקליפטוס. האיקליפטוס, שמקורו באוסטרליה, הפך לעץ פופולרי ברחבי העולם בזכות גזעו העבה, צמרתו הגבוהה ועמידותו בפני אסונות שונים כגון שריפות. עוד לפני העלייה הראשונה, יובאו עצי איקליפטוס לישראל על ידי שליחים מבריטניה ואמריקה. כאשר החלו העולים להתמודד עם נזקי המלריה, עלה הרעיון של שתילת עצי איקליפטוס בביצות, מתוך מחשבה כי צריכת המים המרובה של אותם עצים תייבש את האזורים הנגועים.
האיקליפטוסים, למרבה הצער, לא עמדו בציפיות – הם שאבו את מרבית ההשקיה שלהם ממי תהום, ולא תרמו לייבוש הביצות. אך השתילה ההמונית של עצים אלה בידי העולים הפכה אותם לסמל להתיישבות היהודית בארץ, והם מזוהים עד היום כחלק ממנה, ומבטאים עבור רבים את תחושת החלוציות שהייתה לאותה התיישבות.
הפתרון שנמצא לבסוף לייבוש הביצות היה ניקוז. חפירת תעלות והנחת צינורות שיזרימו את מי הביצות, ויהפכו את הקרקע לפורייה וראויה לגידולים חקלאיים. קק"ל נרתמה למשימה. יש לקחת בחשבון שבעשורים שקדמו להקמת המדינה, חלק גדול מפעולת חפירת התעלות והנחת הצינורות התבצע באופן ידני, ללא סיוע של מכונות! ייבוש ביצות שכזה דרש לעיתים שנים של עבודה, אך בסופן הפכו אדמות הביצה של ארץ ישראל ראויות ליישוב ולפיתוח. המאבק בביצות היה אחד המאבקים הגדולים שידעה המדינה היהודית בדרך לעצמאותה, וחשיבות הניצחון בו אינה נופלת מחשיבות הניצחון בכל מערכה אחרת.

מייבוש להצפה מחודשת

תהליכי שיקום בפארק החולה. צילום: גיא אסייג, ארכיון הצילומים של קק''ל
תהליכי שיקום בפארק החולה. צילום: גיא אסייג, ארכיון הצילומים של קק''ל
מבצעי ייבוש הביצות נמשכו גם לאחר הקמת המדינה, כאשר המבצע המפורסם מכולם היה ייבוש הביצות בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. עמק החולה נמצא בצפון הארץ, בגליל, סמוך לגבולה של ישראל עם לבנון. באזור זה היו אגם גדול וביצות רבות, שהקשו על ההתיישבות. וכך, שנים ספורות לאחר קום המדינה, נפתח אחד המבצעים ההנדסיים הגדולים והידועים ביותר בתולדותיה – ייבוש העמק. פעולת ניקוז המים מהעמק החלה בשנת 1951, ונמשכה עד שנת 1958, תחת איומים ולעיתים גם מתקפות מצד הצבא הסורי. אך בסופו של דבר הושלם מבצע הייבוש, וקרקעות העמק הפכו לראויות ליישוב וחקלאות. עד היום, קיימת בעמק חקלאות ענפה.
ייבוש העמק היה פעולה הכרחית בשנות ה-50, לא רק בשל הצורך להכשיר קרקע להתיישבות ולחקלאות, אלא גם כחלק מהמלחמה במפגעי הקדחת. עם זאת, היה לו גם מחיר: פגיעה בצמחייה הטבעית ובבעלי החיים הרבים ששכנו בעמק, פגיעה באיכות מי הכנרת עקב תרכובות חנקן שונות שהשתחררו מאדמת הכבול ונשטפו עם הגשמים לכינרת, ובנוסף התבררו אדמות אלו כקשות לעיבוד ולא פוריות לאורך זמן. בשנות ה-90, החלה קק"ל בפעילות הצפה מחודשת של חלק משטחי העמק והשבה של מיני בעלי חיים שחיו בו. כיום, האתר המפורסם ביותר בעמק הוא פארק אגמון החולה – אגם שהפך למקום משכנם של עופות רבים, במיוחד העגורים, שעשרות אלפים מהם הופכים את האגמון למקום משכנם בחורף. בשנת 2009, האגמון נבחר על ידי רשות השידור הבריטית (ה-BBC) כאחד מהמקומות המובילים בעולם לתצפית על בעלי-חיים, והוא אחד מאתרי התיירות המובילים של ישראל עבור תושביה ומבקריה כאחד.
סיפורו של עמק החולה – מהייבוש שלו עד להצפתו המחודשת והפיכתו למקום של חקלאות, יישוב וטבע – הוא במידה רבה סיפורה של מדינת ישראל: מקום של התיישבות וחקלאות יהודית, המכבדתאת נופיה של המדינה ושומרת עליהם.