אתר קק"ל לצעירים

"נפלנו בשם החיים"

מאת בת-חן בן-עמי סונין

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתייחד עם ישראל עם זכרם של הנופלים. במדינתנו למודת הקרבות, השכול הוא חלק מחיינו, וכך גם ההנצחה שלה פנים רבות.

אנדרטת אוגדת הפלדה בפתחת שלום. צילום: ארכיון קק"ל

זִכְרוּנוּ / חיים גורי

זִכְרוּנוּ אחים יקרים!
יצאנו עמכם בבוא יום ונפלנו עם ערב.
כבדו הקרבות במישור והאש לחכה בהרים.
ואנו נפלנו עם שחר בחרב.
 
בסיפור חייו של המשורר חיים גורי ז"ל, שזכה לכינוי "משורר הפלמ"ח", שזור סיפור הגבורה והתקומה של מדינת ישראל. לוחם פלמ"ח, חבר בהגנה ומפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל. הוא השתתף בקרבות בחזית הדרום במלחמת העצמאות, בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים ובקרבות בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים.
למלחמת העצמאות, שבה איבד רבים מחבריו לנשק, נודעה השפעה רבה על שירתו. הוא כתב שירים ופזמונים שהפכו לנכס צאן ברזל ולמפעל הנצחה לגיבורי וחללי המלחמה. את שיריו ובהם "הנה מוטלים גופותינו", "הרעות" ו"באב אל וואד" נוהגים להקריא בטקסי זיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שבהם אנו מתייחדים עם זכר הנופלים. החיילים האמיצים שיצאו לקרב ולא חזרו, אנשי כוחות הביטחון שחרפו נפשם בפעילות למען ביטחון המדינה ונפגעי פעולות איבה, אזרחים תמימים שנרצחו בידי בני עוולה.
יום הזיכרון הוא יום של התכנסות ואחדות שבו כולנו כואבים את מותם של הנופלים, מוקירים את זכרם, את הקרבתם ואת תרומתם להמשך קיומה של ארצנו.
החיים בצל הכבד של מלחמות ושכול מלווים אותנו מאז ומעולם. עם ישראל חי על חרבו כבר מתחילתו של גל העלייה הראשונה לארץ ישראל (1881). כשהחלוצים חדורי הציונות הקימו את הישוב היהודי החדש בארץ, הם נאלצו להתמודד עם פרעות ומתקפות שגבו קרבנות רבים בנפש. מאז ועד היום מתנהלים חיינו בצל קרבות ומלחמות, כך תיאר זאת ירון לונדון בשירו "מרדף":

מרדף / מילים: ירון לונדון; ביצוע: חוה אלברשטיין
ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף
שנים רבות של מרדף הולידו עשרות אלפי משפחות שכולות החיות יומיום את השכול והכאב. עם ישראל כולו שותף לצער על הנופלים במערכות ישראל, ופעם בשנה, במשך יממה, אנו זוכרים את הנופלים ביום אבל ממלכתי – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
במדינות רבות בעולם נוהגים לציין יום זיכרון לחיילים שנפלו במהלך המלחמה על עצמאותן. אך במדינת ישראל נדרש תהליך שארך מספר שנים עד שנקבע אופיו הסופי של יום הזיכרון.

שמחה מהולה בעצב

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התקיימה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בעיצומה של מלחמת הקוממיות. בשנתיים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1950-1949), התקיים במהלך יום העצמאות גם יום זיכרון ממלכתי לחללי מלחמת הקוממיות והאזכרות לחללי המלחמה נערכו במקביל לחגיגות העצמאות. השילוב בין יום הזיכרון ליום העצמאות יצר בקרב משפחות הנופלים תחושה שהמדינה אינה מתחשבת ברגשותיהם ואינה מעניקה את הכבוד הראוי להנצחת הנופלים.

 


אנדרטת חץ שחור. צילום: ארכיון קק"ל

 

המשפחות השכולות ביקשו שייקבע מועד אחר ליום זיכרון כללי. בתום דיון ציבורי נרחב שהתקיים בנושא, המליצה המועצה הציבורית להנצחת החייל לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, לקבוע כי יום הזיכרון יימשך יממה תמימה ויתקיים תמיד יום לפני יום העצמאות, בד' באייר.
לקראת יום הזיכרון השלישי (1951), גיבשה ועדה מיוחדת את תכניו של יום הזיכרון שכללו: צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, תפילות, קריאת "יזכור", טקסים בבתי קברות צבאיים ובבתי ספר ושידורים מיוחדים ברדיו שבהם דברים על הנופלים.

ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בצמוד ליום העצמאות באה מתוך התפיסה כי אי אפשר להפריד בין השניים וכי "במותם ציוו לנו את החיים". לוחמי מערכות ישראל נפלו למען תקומת ישראל ולכן לעד תהיה שמחת העצמאות מהולה בעצב על השכול. בנושא זה ניטש ויכוח שנמשך עד לימינו. המעבר החד מיום של אבל לאומי ליום של שמחה לאומית מכביד על המשפחות השכולות. רבות מהן מתקשות להתאושש ולהשתתף באירועי יום העצמאות והן מבקשות להפריד בין שני ימים אלה כדי שגם הן יוכלו לשמוח עם כל עם ישראל ביום העצמאות.

חוק מיוחד ליום הזיכרון

כאמור, בתחילה נקבע יום הזיכרון לציון נפילתם של חללי מלחמת העצמאות בלבד, אך המאבק על קיומנו לא פסק, כידוע, עם תום אותה מלחמה. מאז הקמתה התמודדה מדינת ישראל עם שבע מלחמות, פעולות איבה וטרור, ומשפחת השכול הלכה וגדלה. לכן נקבע כי יום הזיכרון יציין את נפילתם של כל חללי מערכות ישראל.

ב-27 במרץ 1963 התקבל בכנסת חוק "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא ההגנה לישראל תשכ"ג - 1963", שקבע כיצד יתנהל היום.

במהלך השנים התקיים דיון ציבורי בנוגע לדרך שבה יש לקיים את יום הזיכרון והוכנסו בחוק שינויים. משנת 1980 הוא מוגדר "יום הזיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל", ובכך כלל גם את חללי המחתרות, אנשי המוסד והשב"כ. בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון את הנצחת חללי פעולות האיבה, והוא נקרא מאז "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה".

 


צילום: ארכיון קק"ל

דרכים רבות להנצחה

מפעל ההנצחה לחללי מערכות ישראל לא מסתכם ביום הזיכרון הממלכתי. בארצנו למודת הסבל נושא ההנצחה תופס מקום ערכי וחשוב. הצבא, משרד הביטחון, רשויות מקומיות, מוסדות חינוך, ארגונים, עמותות, משפחות, חברים ותושבים, כולם שותפים להנצחת הנופלים בדרכים שונות.

דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, שכאבה יחד עם כל בני קיבוצה את נפילתם של 11 בני הקיבוץ במלחמת יום כיפור (1973), הנציחה אותם בשיר שחיברה, "החיטה צומחת שוב". עבור יישוב כה קטן, נפילת 11 בנים הייתה אבדה שקשה היה להתאושש ממנה. בשיר שחיברה משתקף הניגוד בין הקיבוץ הצופה אל הנוף המרהיב של הגלבוע והעמק, לבין אובדן הבנים שלא ישובו ליהנות מנוף זה.

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב...

לשיר המלא בביצוע חוה אלברשטיין...

"האנדרטאות הן ציוני הדרך"

ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, יצחק רבין ז"ל, היטיב לתאר את מפעל הנצחת הנופלים בהקדמה שכתב בשנת 1989 לספר "גלעד" שיצא לאור מטעם היחידה להנצחת החייל ומתעד את האנדרטאות שהוקמו לזכר הנופלים במערכות ישראל:

"קורות הארץ הזאת חקוקות באנדרטות העץ, האבן והברזל. אין אנו בונים שערי ניצחון, ואין לנו היכלות גבורה. אין כמונו היודעים כי מלחמות, אפילו הסתיימו בניצחון, הן מסע ארוך אל הכאב והשכול. הארץ הזו ידעה סבל רב במלחמות וביניהן; פניה חרושים בקמטים של כאב.

שילמנו, ואנו מוסיפים לשלם, מחיר יקר תמורת הזכות לתקוע כאן יתד, לבנות כאן בית. ואיך אנו גומלים לאותה חבורה גדולה ומופלאה של נערים ונערות, ששילמו את המחיר היקר תמורת קיומנו כאן? אין תגמול. המעט שאנו, החיים, יכולים לגמול לחברינו המתים הוא הזיכרון, ההולך אחריהם ואיתנו.

אנדרטאות העץ, האבן והברזל הן אחת מן הדרכים, שבחרו מדינת ישראל, משפחות הנופלים וחבריהם כדי להביע הוקרה ותודה ולהנציח את זכר הנופלים.

קורות הארץ הזאת חקוקות באנדרטאות העץ, האבן והברזל. אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן – ושואלים. הרבה כח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור.

הזיכרון, החצוב באנדרטאות, נע אתנו ממקום למקום, מזירת קרב אחת לאחרת, ממלחמה למלחמה, כמו מירוץ שליחים, ההולך על פני הארץ כולה ומעביר את מקל הקרבות מאחד לרעהו. זהו שימור היסטורי של הזיכרון, של אותה "דומיית לבבות אמיצים", כדברי נתן אלתרמן.

הספר הזה אוצר בין דפיו את סיפורה של המלחמה על ארץ ישראל, וזהו גם סיפור חיינו שלנו."

מפעל ההנצחה של קק"ל

אנדרטה ביער
אנדרטה ביער המגינים שיצר אחיקם אשד. צילום: יעקב שקולניק, ארכיון הצילומים של קק"ל

קרן קימת לישראל מובילה מפעל הנצחה מהגדולים בארץ. ברבים מיערות קק"ל, הפרושים בכל רחבי הארץ, אפשר למצוא אנדרטאות ופינות הנצחה לחללי מערכות ישראל. אחד האתרים המסמלים את מפעל ההנצחה של קק"ל הוא "יער המגינים", השוכן בשפלת יהודה, בין קיבוץ גזר לקיבוץ נחשון ומוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל.

ביער זה אתרי הנצחה רבים, חלקם ליחידים וחלקם קבוצתיים. בלב היער, באתר הצופה אל משטרת לטרון, עמק אילון והרי יהודה, ניצב גלעד "משבר לתקווה", המנציח את זכרם של 436 חללי צה"ל ניצולי שואה, שריד אחרון למשפחותיהם, אשר עלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה, התגייסו לשורות הלוחמים ונפלו במלחמת העצמאות.

את מפעל הנצחתם יזם יהודה שטרנפלד, ניצול שואה שעלה ארצה והשתתף במלחמת העצמאות. הוא עלה בשנת 1945 יחד עם מאות ילדים ניצולים והיה אחד מקבוצה בת 25 נערים שנשלחו להתחנך בקיבוץ גבעת השלושה ומאוחר יותר השתתפו במלחמת הקוממיות. חמישה מבני הקבוצה נפלו בקרבות ולא נותר להם זכר, באין משפחה לא היה אף גורם שהנציח אותם. יהודה פנה לקק"ל בבקשה להקים אתר הנצחה עבור כל החללים ניצולי השואה, והיא אכן הרימה את הכפפה והקימה לזכרם את הגלעד ביער המגינים.

אנו מזמינים אתכם להכיר את הארץ, את היערות ואת אתרי המורשת וההנצחה, שחלקם מדהימים ומיוחדים במינם.